בשנים האחרונות החל שינוי בעולם האקדמיה. כיום, באוניברסיטאות רבות (בעיקר באירופה), ובתחומים מסויימים (בעיקר במדעי החיים והחברה) ישנם מסלולים של דוקטורט על בסיס פרסומים אקדמים (PhD by publications).
תוכניות אלו מאפשרות קבלה של דוקטורט על בסיס פרסומים אקדמאים בכתבי עת בינלאומיים (בדרך כלל 3-5). פרסומים אלו יכולים להיות מאמרים, פרקים מספרים, דו"ח טכני או עריכה מדעית כאשר לכל אוניברסיטה ישנם כללים אחרים למה נחשב יותר ומה נחשב פחות. לכל פרסום כזה מתווספת עבודה תומכת המוגשת לאוניברסיטה (לא לפרסום) ולרוב נדרשת גם הגנה.
בתוכניות אלו למנחה לדוקטורט מתווסף במקרים רבים תפקיד חדש – מציאת כתבי עת רלוונטיים וקישור בין הסטודנט לבין אותם מקורות אקדמים, אבל אין צורך לרחם על המנחה על כך שמתווספת לו עבודה, כעת הוא לא נדרש לקרוא מאות רבות של עמודים מספר פעמים אלא מתספק בקריאה מתומצתת יותר של החומר הקיים.
הסיבה העיקרית לשינוי היא שאוניברסיטאות רבות רואות בפרסומים אקדמים כמטרת העל של החוקרים ובוגרי הדוקטורט שלהן. פעמים רבות מחלקות באוניברסיטאות נמדדות ע"פ כמות הפרסומים האקדמיים שלהן וביוקרה של כתבי העת בו הצליחו לפרסם. על כן, הטענה הרווחת היא שאם מישהו יכול לפרסם בכתב עת בינלאומי הרי שהוא כבר מתאים להיות דוקטורט.
ישנן מספר ביקורות על שיטה זו:
- זמן – על מנת לפרסם מאמר אחד, בכתבי עת רבים נדרשת שנה שלמה, במידה ולא נדרשים תיקונים מסיביים או שהמאמר נדחה באופן כללי. על כן במקרים רבים על מנת להגיע לפרסום של 3 מאמרים נדרשות לא פחות מ5-6 שנים, אם כוללים גם את הזמן של המחקר עצמו (שלא לדבר על 5 מאמרים).
- פוליטיקה – לסטודנטים המקושרים יותר (או שהמנחים שלהם מקושרים יותר) יהיה הרבה יותר קל להגיע לפרסום מאמר בכתב עת בינלאומי.
- שיקולי חלוקה – סטודנט אשר חוקר נושא גדול ישאף לחלק את המחקר שלו למספר רב של מאמרים על מנת להגיע לכמה שיותר פרסומים ולהתקרב כך לדוקטורט.
- כתיבת מאמר בכתב עת או פרק בספר שונות לחלוטין מכתיבת עבודת דוקטורט ואפשר שמישהו לא יצטיין ביכולות זו, ולכן לא כדאי שישפט על אותה יכולת.
היית שוקל לעשות את הדוקטורט שלך על בסיס פרסומים? שתף אותנו ואלוהי האקדמיה יהיה איתך לנצח.